החלטה בתיק רע"פ 6988/12

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון, השופט צלקובניק והשופטת רז-לוי; פסק הדין נכתב בידי הנשיא אלון) מיום 5.9.12 בתיק ע"פ 14035-04-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (השופטת הבכירה לביא), מיום 29.02.12 בתיק ת"ד 3723-03-10. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, והשית עליו עונש של שנת מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח ופסילת רישיון. הבקשה עניינה חומרת העונש שנגזר על המבקש; מדובר במקרה בו היה המבקש, על פי רקעו אדם מן היישוב, מעורב בתאונת דרכים שהביאה למותו של הולך רגל - אולם חרף זאת, בחר להמשיך בנסיעה, תוך הפקרתו, כפי שנתברר, של הולך הרגל מדמם בצדי הדרך.

רקע והליכים

ב.       המבקש הורשע לאחר שמיעת הוכחות בכתב אישום המייחס לו עבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. לפי הכרעת הדין, ביום 29.4.07 נהג המבקש במכוניתו בכביש היציאה הצפונית מן העיר אשדוד בחזרה ממקום עבודתו, לביתו שברמת-גן (כביש ראשי, בו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון, ושטח הפרדה עליו מצויים פנסי תאורה). בשעה 23:00 בקירוב, נסע המבקש בנתיב הימני ופגע בהולך רגל שהלך באותה העת לצד הכביש (להלן המנוח). כתוצאה מן הפגיעה בחזית המכונית, הורם המנוח על מכסה המנוע, הועף אל שמשת המכונית, ראשו נחבט בה, והוא הוטל לעבר שוליו הימניים של הכביש; מכסה המנוע של המכונית נמעך, ושמשת חזית הרכב נופצה ונשברה פנימה. המבקש, כאמור, לא עצר את מכוניתו והמשיך בנסיעה. כעבור כרבע שעה, הגיע למקום נהג אוטובוס שהבחין בתיק גב המוטל לרוחב הכביש ועצר לבדוק מה ארע; אז הבחין במנוח מוטל - עודנו בחיים - מדמם לצד הדרך. אמבולנס הוזמן למקום והמנוח הובהל לבית החולים, שם נפטר כעבור ימים אחדים.

ג.       כאמור, המבקש לא עצר את רכבו בהמשך נסיעתו ולא דיוח על שאירע (למעט רעייתו). למחרת אותו לילה יצא המבקש מוקדם בבוקר לדרכו ופנה לקצין הרכב במקום עבודתו, כדי לדווח על הנזק שנגרם למכונית; המבקש מסר לקצין הרכב, כי במהלך נסיעתו בלילה שמע חבטה והצביע על הנזק שנגרם. קצין הרכב בדק את המכונית והבחין במטבעות כסף פזורים ליד כונסי האויר שמתחת לשמשה המנופצת בתא הנוסעים, והתעורר חשדו שמא מדובר בתאונת פגע וברח; לכן התקשר ליומנאית המשטרה על מנת לברר האם ידוע על אירועים מן הלילה האחרון, ונענה בשלילה. מאוחר יותר שמע קצין הרכב בחדשות על תאונת פגע וברח שאירעה באזור, ניגש לבדוק בשנית את הרכב ומצא שיער אדם על שמשת החזית המנופצת; אז התקשר למשטרה וזו פתחה בחקירה. רק בחודש מארס 2010 הוגש כנגד המבקש כתב האישום דנן ובו, נוכח ספק מצד התביעה שמא מדובר בתאונה בלתי נמנעת, הואשם בעבירת ההפקרה (ולא בעבירת של גרימת מוות ברשלנות). איני יודע את כל הרקע להגשת כתב האישום כתום כמעט שלוש שנים, דבר שעל פניו אומר דרשני; אין הוא נשוא ענייננו כאן אך אפשר לתהות עליו מאוד (הוא נושא תאריך 15.2.09 בתיק פרקליטות המחוז).

ד.       המבקש לא חלק על מסכת העובדות שתוארה עד כה, אך טען, כי היה משוכנע שמכוניתו נפגע על ידי אבן שיודתה לעברה, אשר גרמה לו לבהלה ולהמשך הנסיעה. המבקש ניהל משפט הוכחות עד לשלביו האחרונים, אולם לקראת סיום המשפט, פנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה לחזור בו מן הכפירה. בקשה זו נדחתה לאחר דיון, שכן בית המשפט לא השתכנע בממשות ההודאה, אותה ראה כ"הודאה משפטית".

ה.       בית המשפט הרשיע את המבקש בהכרעת דין מנומקת בה קבע, כי המבקש ידע אל נכון שפגע במכוניתו במנוח או למצער "עצם עיניו" מראות, כי אכן כך קרה. בית המשפט קבע:

"הנאשם לא הבחין במנוח בהלכו לפניו בדרך ופגע בו אולם אני לא מאמינה לנאשם שלא ראה דבר מכל שארע לאחר מכן, וכי לא היה מודע לפגיעה ונפילה על גבי מכסה המנוע, או כי לא קישר זאת לפגעה בשמשה שהתנפצה, או למטבעות שנמצאו על מכסה המנוע על ידי קצין הבטיחות. ניסיונו להפריד בין הפגיעה לניפוץ השמשה הינו אבסורדי וטוב עשה הסנגור כשחזר בו מטענתו הראשונית בדבר האפשרות שרכב אחר פגע במנוח... כיצד ניתן להאמין שהנאשם לא הבחין בכך שפגע עם הפגוש הקדמי במשהו, שכתוצאה הועף ונחת על מכסה המנוע, וכופף אותו מעוצמת הפגיעה, ובהמשך פגע וניפץ השמשה הקדמית, ואף פער בה חור, ומטבעות נפלו ונתקעו בין המכסה למגבהים, ולאחר מכן עף הצידה? הרי אפילו אם היה נוהג בעיניים עצומות היה יודע לבטח בנסיבות אלה כי פגע במשהו, והיה עוצר מיד לברר במה מדובר?" (עמ' 9 להכרעת הדין מיום 30.4.11).

עוד הודגש, כי המבקש לא עצר את נסיעתו בצמתים הרבים בכביש היציאה הראשי מן העיר או בהמשך הדרך לביתו, שגם אם אכן חשש מפני פגיעה, יכול היה לעצור בבטחה את רכבו בהם, ולעמוד על הפגיעה; וכי לא דיוח על האירוע לרשויות או לכל אדם אחר מלבד רעייתו.

ו.       בגזרו את הדין בחן בית המשפט את מכלול הנסיבות. מזה, נשקלו נסיבות העבירה וחומרתה; ומנגד נשקלו לחיוב עברו הנורמטיבי של המבקש, ונסיבותיו האישיות בכללן, מצבה הכלכלי של משפחתו והשלכות ההרשעה לגביה. כן נלקח בחשבון התסקיר החיובי של שירות המבחן (מיום 21.11.11) בו התרשם השירות, כי המבקש הביע חרטה כנה, והועלתה האפשרות שמא התנהגותו ביום המר נבעה מעיוות חשיבה, הנלוה לקושי להתמודד עם המשמעות הקשה של האירועים. בתסקיר, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות וצו פיקוח. בסופו של יום הושתו העונשים כאמור.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ז.       בית המשפט המחוזי דחה (ביום 25.9.12) את ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין. בדבר ההרשעה הוטעם, כי הכרעת הדין מנומקת כדבעי ומבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות ועובדה של בית המשפט לתעבורה; וכי לא נמצאה עילה להתערבות בקביעות אלה, לפי הכלל הרגיל הנקוט בערכאת הערעור. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין, כי גם לגופה הכרעת הדין מוצדקת: "מסכת הראיות האובייקטיביות אשר אינה שנויה כלל במחלוקת מחייבת גם לטעמי את מסקנתו המרשיעה והבלתי נמנעת של בית משפט השלום. לאמור - המערער ידע או למצער עצם עיניו מדעת, כי פגע ברכבו בהולך הרגל" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פסקה 6 - הנשיא אלון).

ח.      בנוגע לגזר הדין הוטעם, כי מדובר בעבירה חמורה, אשר פוגעת בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית הנחוצה לקיומה של חברה תקינה; וכי חרף היותו של המבקש אדם מן היישוב בעל מעלות ותכונות טובות, איש משפחה ומהנדס שתרם בעבודתו לבטחון המדינה - בשקלול מכלול הנסיבות אין מנוס מענישה מוחשית. בית המשפט המחוזי ציין, כי הדברים נשקלו היטב גם בגזר הדין ואין עילה להתערבות בו. נקבע מועד התיצבות ל-15.10.12.

הבקשה

ט.      כלפי פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור המתמקדת בעונש ובה נטען, כי נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצדיקות מתן רשות ערעור לפי החריגים שנקבעו בפסיקה. אף שהבקשה עניינה העונש, השתרבבו לתוכה גם חלק מטיעוני המבקש בנוגע להכרעת הדין. המבקש טען, שגם בבית המשפט המחוזי ביקש לחזור בו מערעורו בנוגע להכרעת הדין, ולמקד את הדיון בשיקולים לקולה העומדים לטובתו לענין העונש, בעיקרם עברו הנורמטיבי, נסיבותיו האישיות, והתסקיר החיובי. הודגשו במיוחד, עדי האופי הרבים שבאו וטרחו לעמוד לצד המבקש, ומצבה הקשה של משפחתו. עם זאת נאמר, כי "הסיבה לקבלת הבקשה היא התחושה המצטיירת כי המבקש איננו אחראי לעבירה בה הורשע... [אולם בהמשך נאמר כי - א"ר] המבקש מקבל על עצמו באין ברירה את הפרשנות המשפטית כפי שהיא מוצעת כאן, רק שהמסקנה המתבקשת היא שחייבת - חייבת - להיות התערבות של ממש בענישה, באופן שיחולץ המבקש רגע אחד לפני שיהיה מאוחר מדי, מכליאה..." (עמ' 11-10 לבקשה).

הכרעה

י.       לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. ראשית, אין היא עומדת באמות מידה המצדיקות כלל גלגול שלישי; בחומרת העונש עסקינן (רע"פ 8228/11 בוקריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 48/00 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המבקש הרחיב בטיעוניו, כידו של הסנגור וניסה מחד גיסא לטעון, כי ההרשעה אינה כדין, ומאידך גיסא להתמקד בעונש שנגזר בלבד. איני בא עמו בטרוניה, שכן קשה לאדם מן היישוב, שחייו התנהלו במסלול נורמטיבי, הרשעה בעבירה של הפקרה, בהחלטה שגויה וטרגית של רגע, אך קשה ממנה עצם התוצאה של מותו של אדם ומעורבותו של המבקש בתאונה. ברי, כי עיקר טענותיו של המבקש בדבר ההכרעה נוגעות בממצאי העובדה שנקבעו בערכאה הראשונה, שאין מקומם בגלגול שלישי. ואשר לעונש, עיקר הבקשה, גם אם ארעו מקרים של התערבות בו בגלגול שלישי, אלה הם חריגים ביותר; ובנידון דידן, לא ראיתי דופי בשיקולי הענישה בשני בית המשפט הקודמים.

י"א.     ואכן לגופו עונשו של המבקש אינו נראה על פניו כחורג בחומרתו באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בסופו של יום הורשע המבקש בהפקרת - אדם מדמם בצד הדרך, שסופה מותו מכמיר הלב. חיי אדם הם חיי אדם, וכאן היה המדובר בצעיר שחייו היו לפניו. אין מדובר - כדברי הסניגור המלומד - בענישה של "מדיניות", אלא בכזו המשרתת את התכלית השורשית ביותר של הדין הפלילי והיא ההגנה על קדושת החיים; חיי האדם הם ערך עליון שיש לכבד, ועליו על בתי המשפט לגונן. העובדה שהמבקש לא נמצא אחראי לתאונה הקטלנית אינה מורידה מן החומרה שיש לייחס למעשה ההפקרה, שכן עצם הושטת היד לזולת בעת מצוקתו, יהיו אשר יהיו הנסיבות, היא מהערכים הבסיסיים ביותר עליהם מושתתת חברה מתוקנת, בודאי בישראל על מסורתה היהודית והאנושית.

י"ב.     תכליתה של עבירת ההפקרה נידונה בעבר בפסיקה (ראו ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל(לא פורסם), בפסקה 19; ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 10; ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בפרשות אלה קבע בית משפט זה, כי עבירת ההפקרה משרתת מטרה מרכזית אחת, מתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, כדי לשמור על גופו ועל חייו. זאת, לצד המטרות של מניעת התחמקות ויכולתן של רשויות האכיפה לברר כיצד נגרמה התאונה.

י"ג.     על נהג המעורב בתאונה, לעצור תחילה את רכבו מייד לאחר התאונה (ראו למשל רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אך בכך אין מסתיימת חובתו המשפטית של הנהג המעורב בתאונה; עליו ליטול אחריות אנושית (ומשפטית) במובן של הישארות במקום התאונה והזעקת עזרה, עד למיצוי הליכי הטיפול על ידי גורמי הרפואה ונציגי החוק.